<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך חנניה בן חכינאי האחרון</h1>
<h2>דף לד.</h2>
חנניה בן חכינאי האחרון הוא דגרס' בפ' אעפ"י [כתובות ס"ב ע"ב] ר' חנניה בן חכינאי הוה אזיל לבי רב בשלהי הלולא דר' שמעון בן יוחי וכו' אלמ' שהיה תלמיד בימי ר' שמעון בן יוחי והוא שהיה דן לפני חכמים כדאיתא בשלהי פ"א דסנהדרין [י"ז ע"ב] עם שמעון בן עזאי ושמע' בן זומא ושמע' התימני וחנן המצרי והוא דגרס' בפ' בא סימן [נדה נ"ב ע"ב] ת"ר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות וכו' עד א"ר שמעון מצאתי את חנניה בן חכינאי בצידן אמר לי כשאתה מגיע אצל ר' עקיבא אמור לו עד מתי הבת ממאנת וכו' כמו שכתבתי למעלה בסדר בן שלקות ונ"ל דאין זה אותו חנניה בן חכינאי דגרס' באילו נאמרין הל' (דעברת) [דעברו את] הירדן [סוטה ל"ד ע"א] דא"ר יהודא אבא חלפתא ואלעזר בן מתיא וחננ' בן (נינא) [חכינאי] עמדו על אותן אבנים ושיערום ולפי התנאים דמונה אותו עם אבא חלפתא נראה שהוא חנניה בן חכינאי הראשון. ולפי הסדר שסדרתי ששנים היו אין לברר מקום שהוזכרו דבריהם מי הוא הראשון ומי הוא האחרון. בההיא דאבות פ' עקביא בן מהללאל [פ"ו מ"ד] ר' חנניה בן חכינאי אומר הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. וסדר הבבות מוכיח כי הוא האחרון שבתחילה דברי עקביה ואח"כ דברי ר' חנניה סגן הכהנים שהיה מן הראשוני' כמו שנברר בע"ה ואח"כ ר' חנניה בן תרדיון ואח"כ ר' שמעון ואח"כ ר' חנניא בן חכינאי. ושמעתי כי פי' הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה שלשה דברים הן כל אחד מהן שעושה האדם כשהוא יחידי או מהלך בדרך יחידי אפילו ביום או כשניער בלילה והוא יחידי או מי שהוא מפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו כשהוא יחידי, אבל כשהוא בין בני אדם נהי דעבירה בידו שמפנה לבו לבטלה, מיהו מסוכן בנפשו אינו, אבל בשעת סכנה או במקום סכנה כההיא דתנן [שם פ"ג מ"ז] ר' יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק משנתו ואמר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, דאילו בביתו גרס' בפ' אין דורשין בעריות [חגיגה י"ב ע"ב] א"ר לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים וכו', ולצאת יחידי בלילה זה אחד מג' דברים שצוה ר' יוסי בר' יהודה את רבי כדאיתא בערבי פסחי' [פסחים קי"ב ע"ב] אל תצא יחידי בלילה וגרס' נמי בכיצד מברכין [ברכות מ"ג ע"ב] ששה דברים גנאי הוא לתלמיד חכם וזה אחד מהן אל יצא יחידי בלילה משום חשד וכדמסיק התם לא אמרן אלא דלא קביעא ליה עידניה אבל קביעא ליה עידניה אמרי לעידניה קאזיל. וגרס' נמי התם אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אבוקה כשנים וירח כשלשה ותניא לאחד נראה ומזיק לשנים נראה ואינו מזיק לשלשה לא נראה ולא מזיק אלא משום סכנה אין לצאת יחידי, והכא מסקינן דמשום חשדה דוקא. ונראה בעוד שבני אדם יושבין ורגל מצויה משום סכנה ליכא משום חשד איכא דלא שכיח הזיקא, אבל כשהכל ישינים והרגל כלתה מן השוק אז יש רשות להזיק דכל מקום וכל שעה שבני אדם מצויין אין רשות למזיק כדמוכח בפ' כל הבשר [חולין ק"ה ע"ב] בההוא בר שידא דשמתיה רב פפא משום דהוא שינה וכאשר כתבתי למעלה בר' חיננא בר פפא. וגרס' נמי בערבי פסחים [פסחים קי"ב ע"ב] תניא אל יצא אדם יחידי בלילה לא בלילי שבתות ולא בלילי רביעיות מפני שאגרת בת מחלת יוצאה וי"ח ריבוא מלאכי חבלה ולכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו מעיקרא הוה שכיח כל יומא זימנא חדא פגעה בר' חנינא בן דוסא וכו' עד דשבק לה לילי רביעיות ולילי שבתות ותו פגעה ביה באביי וגזר עליה שלא לעבור עוד בישוב לעולם. ותימא אם יש לפרש הברייתות קודם מעשה דר' חנינא בן דוסא, וכן אם ממעשה דאביי ואילך אם מותר לעולם לצאת או אפילו מאותו מעשה ואילך משום דאיכא למיחש משום הא דמסקינן התם והא קא חזינא דעברה ומשנינן ההיא גזיתא דמשמטי סוסותיהו ואתו דברי להו. גרסי' בתחילת מס' חגיגה [ג' ע"ב] ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה וכו' ופליגי ר' יוחנן ור' הונא דר' יוחנן סבר כיון דעביד להו דרך שטות אפילו בסימן אחד ורב הונא סבר שמא מחמת חולי יצא יחידי ובמס' תרומות ירושלמי בתחילתו [פ"א ה"א] כך שנויה סימני שוטה היוצא בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו והמאבד מה שנותנין לו. והיינו דמסיק התם [חגיגה ד' ע"א] אמר רב פפא אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא איזהו שוטה זהו המאבד כל מה שנותנין לו הוה הדר ביה והתם איבע' מהי הוה הדר ביה וכו', ובתוספתא דתרומות [פ"א ה"ב] שנויה הברייתא כמו ששנויה בירושלמי דתני מאבד מה שנותנין לו עם מקרע כסותו ואפילו הכי גרס התם א"ר הונא והוא שיהו כולן בו והכי מסיק יוצא בלילה אני אומר קניטרוכוס הוא גינדרפוס ופי' רבינו נתן [ערך גנדרפוס] פי' חולי של שטות וכשעבר החולי הוי פקח ולהכי לא חשיב ליה שטות כי עביד הא גרידא. הלן (בקברות) [בבית הקברות] מקטיר לשידים, מקרע כסותו כוליקום, מאבד מה שנותנין לו לוקיניקום, אלמא אפילו מאבד מה שנותנין לו תולה רב הונא בשום דבר, היל' יש לפרש הא דאמר רב פפא אי שמיע לרב הונא הדתניא שוטה זה המאבד מה שנותנין לו באפי נפשה מיתניא ולא בהדי הני וגימ'. והא דאמר רב יהודא אמר רב [פסחים ב' ע"א] לעולם יצא אדם ויכנס בכי טוב ולא בלילה ההוא משום לסטין וגנבים. והא דגרס' בפ"א דפסחים [ח' ע"ב] בעי מיניה מרב הני בני [בי] רב דדיירי בבגא מהו למיתא אקדומי וחשוכא ופירש"י כלום יש להן לירא מן המזיקים ואמר מותר דשלוחי מצוה אינן ניזוקין. ומסקנא בין בהליכה בין בחזירה, ולא ידענא אי על יחיד או אפילו שנים או שלשה, ודוקא לדבר מצוה הוא דשרי או אפילו לדבר הרשות. גר' בפ' גיד הנשה [חולין צ"א ע"א] ויאבק איש עמו עד עלות השחר א"ר יצחק מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה וכמה פסוקים מביאין אמוראין על זה וכן אברהם אבינו נהג בדרך ארץ ויקח שני נעריו עמו. ובמגילה פ"א [ג' ע"א] ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' והיכי עביד הכי והאמר ר' יהושע ב"ל אסור לאדם ליתן שלום בלילה חיישינן שמא שד הוא, הרי מכל אילו הראיות משמע דאסור לצאת בלילה משום סכנת מזיק'. ונראה דאפילו משום סכנת אגרת בת מחלת אי ליכא למיחש כגון שברור המקום שאין עוברין שם משום סכנת שאר מזיקים אין לצאת. ונראה דאסור ליתן שלום בלילה אפילו אם יש שם ג' בני אדם דאמרינן [ברכות מ"ג ע"ב] דאינו נראה ואינו מזיק יש לומר דלא שכיח מיהו לפעמים מצוי [ואפילו לדבר מצוה] דהא יהושע היה עוסק בדבר מצוה בכיבוש הארץ ואפילו הכי פריך היכי עביד הכי ויהושע לא היה מעלה על לב על ביטול תורה שבטלו אלא לדבר מצוה ואפילו הכי פריך היכי עבד. והמהלך בדרך יחידי גרס' בפ' כיצד מעברין [ערובין נ"ד ע"א] א"ר יהושע ב"ל המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם קרי ביה לויה וכל לויה חיבור... ולויות. וכל אותן הל' דמס' סוטה פ' אחרון [מ"ו ע"ב] מפרש כמה גדול שכר לויה, ומשמע שאין לו לאדם לצאת יחידי לדרך. ובמדרש קהלת [קה"ר ד'] טובים השנים מן האחד ר' מאיר כד הוה חמי חד נפיק לאורחא א"ל שלם עלך מרי מותא, תרי הוה אמר בעלי קטטה, כי הוה חמי תלתא אמר שלם עליכו בעלי שלמא. והמפנה לבו לבטלה בכלל יושב ומסירם מלבו וכדאיתא נמי במנחות פ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב].
